<h1>תוספות תלמיד ר"י הזקן</h1>
<h2>דף פ:</h2>
מיתיבי ושאר פורענויות. איידי דאיירי לעיל מהכי כגון... התרעה בשבת, דהך התרעה כדמוכח... חיכוך בשבת היינו בפה דלא היו [מתריעין], השתא ק[שה] כיון דאיירי בחול מאי קא פריך [דילמא ה"ק לא היו מתריעין] תקיעת שופר אבל בפה מתריעים אפילו [בשבת. וי"ל] מתריעים על החיכוך בשבת ובענינו בפה... מתריעין בענינו בשבת, כדמוכח במס' [תענית (י"ט ע"א)] [בפירקא] דחסידי [שמעון התימני] אומר אף על הדבר (ואף חכמים הודו לו), אלמא דבשבת אין מתריעין [מתריעין] בחול בשופר כדתנן לעיל מה היא דאייתי, עיר שנפל בה דבר צועקין ומתריעין, והתרעה בשופר היא, דהא קאו אתרועות דלעיל דהוו... מתריעין על החיכוך. בשבת לא היו מתריעין בעשייתן. אלא צועקין. ואי איתא דדבר [היינו] חיכוך, אם כן כיון דבדבר מתריעין בשבת, מכל שכן חיכוך כדפרישית אמרינן מתריעין. מפי רבי.
ואע"ג דאמירה לגוי שבות יישוב ארץ ישראל שאני. נראה לומר דדוקא משום יישוב ארץ ישראל, אבל משום מצוה אחרינא לא היו דוחין שבות. וכן מוכח פרק הדר עם הנכרי [ערובין ס"ח ע"א] ההוא ינוקא דאשתפך חמימיה אמרו נישיילו לאימיה אי צריכה חמימי ניחם אגב אימיה ואי לא לא, אלמא כיון דבעשייתו איכא שבות לא התירו שבות. אבל בשאר מצות שרינן שבות שאין בעשייתו אלא איסורא דרבנן [ע"י גוי], דהכי [מוכח] בעירובין לעיל מההיא [ס"ז ע"ב], דקאמר ההוא ינוקא דאישתפיך חמימיה אמר להו רבה נייתו לה חמימי מיגו ביתאי א"ל אביי והא לא ערבינן וכו', נימא לגוי וליתי. השתא חזינן התם (ד)גבי מילה [דשרינן נמי] בשאר מצות כיון דליכא אלא איסורא דרבנן בעשייתן, כגון חצר [שאינה] מעורבת, וכן [נראה] נמי מסברא.
<h2>דף פא.</h2>
[חוץ מגרופיות]. פירש רש"י מלא שני אגרופין. ואינו [נראה] אלא כמו שפירש [הערוך ענפים]. כאן לזירים. ההוא דחוץ משדה תלתן שאין מל... דמותר ללוקטן... בהו. והוי ביה כלאים. ואמרינן במועד קטן [ו' ע"א]... [יוצאין] על שדה שהיו מוצאין [כלאים] וכל שכן [שמלקטין וי"ל דהכא בדליכא שיעור כלאים]. כיון שמותר ללוקטן... בעלמא דמותר ללקוט העשבים דתלתן משום הכלאים.
<h2>דף פא:</h2>
שבט מישור שאין לו בהר ובשפילה וכו'. וא"ת והא אמרינן [ב"ב קכ"ב ע"א] גבי [חלוקת העולם], לא חלוקת העולם הזה כחלוקת העולם הבא, חלוקת העולם הזה מי שיש לו בהר אין לו בשפילה, אבל לעולם הבא אין לך כל אחד מישראל שאין לו בהר ובשפילה וכו'. אלמא דבעולם הזה מי שיש לו בהר אין לו בשפילה. וי"ל דהכא גרסינן אין לך כל שבט ושבט מישראל אבל התם בחלוקת העולם הבא תני כל אחד ואחד. אמר רב במוטל על המצר. וא"ת מעיקרא נמי ידע דבמוטל על המיצר איירי, דאי הוה בשדה חבירו בהא מי קאמר שדה ניר ושדה זרע מפנהו לשדה ניר. וכי מפנין מעל שדה זרע ומפנהו לשדה חבירו ניר.
<h2>דף פב.</h2>
כדי שלא ילינו ג' ימים בלא תורה. וא"ת מאי שנא שתיקנו בשני ובחמישי יותר משאר ימים. וי"ל דטעמא משום דימים אחרונים שעלה משה בסיני לקבל לוחות עלה בחמישי וירד בשני ונתרצה לו הקב"ה ואמר סלחתי כדבריך, וכיון דבאותן ימים היה עת רצון לפיכך קורין אנו ס"ת בשני ובחמישי. ולפיכך אנו מתענין בחמישי. וצריך לומר דארבעים אחרונים חסירים לילה אחד. שאם לא כן לא משכחת לה שירד בשני כי אם בשלישי, דהא עלה בחמישי בהשכמה, דכל עליותיו וירידותיו בהשכמה היו. הוצא מארבעים שלמים ז' ז' ותחזור [יום ל"ה] רביעי, וביום ל"ו יום חמישי, ל"ז יום שישי, ל"ח יום שביעי ול"ט ביום ראשון, ויום מ' בשני. ואי אמרת חיסר לילה אם כן (לא) תמצא שכלו ארבעים ביום שלישי, דהא חיסר לילה של יום שעלה משה בהשכמה. ומשום הכי נראה להר"י דבארבעים אחרונים חיסר לילה אחד. וראייה מהא דאמרינן בסדר עולם נמצא עלה בז' סיון וירד בי"ז בתמוז ושיבר את הלוחות, ובשמונה עשר בתמוז עלה וביקש עליו רחמים שנאמר ואתנפל לפני ד' מ' יום. ועשרים ותשעה באב נתרצה המקום וירד משה לפסול הלוחות וכו' ביו"כ נתרצה המקום ואמר סלחתי כדבריך, [לכן הוקבעה] סליחה וכפרה אותו היום לדורות. ולפי האי חשבון בע"כ צריך.0...
<h2>דף פב:</h2>
ואתא הוא ותיקן אפילו לדברי תורה. וא"ת והא אמרינן בראשית הגז [חולין קל"ו ע"ב] נהוג עלמא כתלת סבי כר' יהודה דאמר ד"ת אינן מקבלין טומאה ואמרינן [מגילה ב' ע"א] דאין בית דין יכול לבטל [דברי] ב"ד חבירו אא"כ גדול הימנו בחכמה ובמנין.
ואינה מביאה עגלה ערופה. לפי שלא נתחלקה לשבטים. וא"ת הא אמרינן פרק לא יחפור [ב"ב כ"ג ע"ב] גבי רוב וקרוב הולכים אחר הרוב ומסקינן דשום עיר אינה מביאה עגלה ערופה אלא [אם כן] יושבת בין ההרים. והשתא אע"ג דכתיב ירושלים הרים סביב לה מכל מקום היו רגילים שם רבים, שעולי רגלים היו הולכים שם, והלכינן אחר רוב דעלמא, ומשום הכי אין עגלה ערופה נוהגת בירושלים. ואיכא למימר דשמא אי לא האי [טעמא] דלא נתחלקה לשבטים הוה אמינא שהיתה מביאה עגלה ערופה, דשמא יש צדדין בירושלים שלא היו רבים רגילים שם אפילו כשהיו באים ברגל. א"נ י"ל דאז כשעלה עזרא [היו] רובן בירושלים ושאר מעט בשאר מקומות.
ואינה מטמאה בנגעים, משום דקסבר ירושלים לא נתחלקה לשבטים. ונראה לומר דהא דאמר ביומא פ"ק [י"ב ע"א] דאית ליה לרבי יהודה דבית המקדש אינו מטמא בנגעים וקאמר דבית המקדש נתחלק לשבטים. דאמר התם מה היה בחלקו של בנימין האולם והיכל ובית קדשי הקדשים, משמע דאע"ג דנתחלקה לשבטים ירושלים אינה מטמאה בנגעים. וי"ל דדוקא בית המקדש אינו מטמא בנגעים משום דלאחר נמי שנתחלקה לשבטים שוב חזרו וקנו אותו כל ישראל ביחד, לפי שהיו כל [ישראל] מקריבין עליו והיה צריך לכולם וקנו אותו כל ישראל. אבל ירושלים אי לאו דלא נתחלקה לשבטים הוה אמינא [דמטמאה] בנגעים, דהא לא קנו אותה לאחר שנתחלקה. וכן פירש רש"י [במדבר י'] על מקרא זה והיה הטוב אשר יטיב ה' לנו והטבנו לך, ובית המקדש הוצרכנו בעל כרחינו לחזור ולקנות לפי שהיה לנו להקריב קרבנות בשביל כל ישראל.
אין מגדלין. [וא"ת] היאך יכול לקנותן, והא אינו יכול לקנות דברים טמאים לעשות מהם סחורה כדאמרינן בפסחים פ"ב [כ"ג ע"א] [ציידי] חיה ועוף שנזדמנו להם דברים טמאים וכו', וקאמר התם דווקא נזדמנו, אבל לכתחלה לא דדריש יהיו. וגם כן דריש שקץ הוא לכם שלא תעשה בהם סחורה. ותנן במסכת שביעית [פ"ז מ"ג] אין עושים סחורה בנבילות וטריפות. [וי"ל] דוודאי אינו יכול ללוקחו כדי למכור לגוים שיאכילו אותם, אבל מותר לגדלן ולשמנן כדי למשוח בהם עורות, או למוכרן לישראל למשוח בהם עורות, מידי דהוה אסוסים.0...
<h2>דף פג:</h2>
וסמיך ליה כי יתן איש מום בעמיתו. וא"ת למה לי למיתני גזירה שוה דמכה מכה, וידרוש סמוכים, דהא איתקש [א]הדדי. וי"ל דניחא ליה לדרוש ג"ש יותר מסמוכים, דאיכא מאן דלא דריש סמוכים, אבל כו"ע אית להו ג"ש. והכתיב כי יכה כל נפש אדם מות יומת. פירש רש"י דלקטלא לא אתי קרא אלא לראשי איברים. ואומר הר"י דלא גרסינן ליה, דאי גרסינן ליה הכי נשאר המסקנא דממון קאמר, דפריך ממאי דבממון אימא במיתה ממש לא ס"ד חדא דהא איתקש למכה בהמה ועוד כתיב בתריה כאשר יתן מום באדם כן ינתן בו [ש"מ ממון. והא] ליכא למימר, דהא קרא למיתה איצטריך בפרק אלו [הן] הנשרפין [סנהדרין ע"ח ע"א] גבי הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות דפליגי ר' יהודה בן בתירא ורבנן דרבנן סברי כולה נפש בעינן ור"י אמר דנפש כל דהו משמע. אלמא דגבי [מיתה] כתיבי. וגם רש"י פירש בנימוקיו בפרשת ואלה המשפטים עליה דמכה (אדם) [איש ומת] מות יומת, דהאי קרא במכה אדם וקרא דמכה נפש כולן צריכין. ודוק ותשכח. ועוד אי כאשר יתן ממון אמאי לא קאמר [אם נפשך] לומר הרי הוא אומר... דמשמע ממון. וע"כ אומר רבי דלא גרסינן ליה. [מכה מכה]. והכא קא (פריך) [יליף] מכה מכה דלא יהיב ליה אלא ממונא. וא"ת והא גמרינן במסכת כתובות פרק אלו נערות [ל"ה ע"א] מלקיות כחייבי מיתות דפטריה מן התשלומין, אמר רבא אתיא מכה מכה, הי מכה ומייתי מכה דהכא, ופריך והא כי כתיב האי קרא בחובל בחבירו הוא דכתיב, וחובל בחבירו בר תשלומין הוא, ומשני אם אין ענין להכאה שיש בה שוה פרוטה תניהו ענין להכאה שאין בה שוה פרוטה. אלמא דהאי קרא לאו להכאה שיש בה שוה פרוטה אתא, והכא אתי למילף [מיניה] הכאה שיש בה שוה פרוטה כגון קטע ידו וסימא עינו. וי"ל דתנא דהתם דמוקי קרא להכאה שאין בה שוה פרוטה נפקא ליה דעין תחת עין ממונא מאידך קרא, וסבר לה כאידך אמוראי. מפי רבי.
<h2>דף פה.</h2>
חבורה לרבי למה לי לדמי יתירי. פירש רש"י [דאי לא כתיב אלא] כויה תחת כויה הוה אמרינן בין אית ביה חבורה בין לית בה חבורה [דמי כויה משלם אבל] תרתי לא הוה מחייב ליה וכו'. [ותימה היכי] הוה ס"ד דבצער במקום נזק לא [איירי] כי אם בחבורה שלא במקום נזק, והא כתיב פצע [תחת פצע] ליתן צער במקום נזק, ואומר רבי דהכי פירושה לדמי יתירי, כלומר שמשלם יותר בצער לחוד של חבורה משום דאיכא נזק בהדיה, יותר מצער של כויה ואע"ג דאיכא צער טובא בצער שלא במקום נזק.
<h2>דף פה:</h2>
אמר רבא קיטע ידו נותן לו דמי ידו. נראה לפרש דקיטע ידו ושיבר רגלו היינו לאו דוקא קאמר ידו אחת ורגלו אחת, אלא קאמר שתי ידיו ושתי רגליו, דומיא דסימא את עינו. דהא סימא את עינו לא מצי לפרושי דסימא עין אחת ולא יותר, דהא כיון שרואה בעין אחת עדיין ראוי למלאכה שהיה ראוי קודם [דהיינו] לשמר הפתח. ועוד צריך לומר דקיטע ידיו ושיבר רגליו וסימא עיניו, זה לא היה הכל באדם אחד, שאם כן שהיה באדם אחד אם כן היאך היה מטחינו בריחים כיון דקיטע ידיו. וא"ת אמאי נקט בשיבר רגלו כאילו שומר את הפתח, [היה לו] ליתן לו כאילו נוקב מרגליות. וי"ל דנקט מילתא דשכיחא כגון שמירת הפתח, דהא נוקב מרגליות אין זה שכיח. וא"ת חרשו אמאי נותן לו דמי כולו, והא אמרינן בערכין דסומא וחרש נידר אלמא דהוא שוה [מידי]. וי"ל דהתם מיירי בחרש בידי שמים. ועוד י"ל דקיטע ידו ושיבר רגלו היינו ידו אחת דווקא, ולא אמרינן דומיא דעינו, דעינו ודאי שתי עיניו קאמר כדפרישית. והכל איירי באדם אחד וה"ק קיטע ידו נותן לו [כאילו הוא] שומר קישואין, שיבר אחר כך לזה רגלו [נותן לו] שבת כאילו שומר את הפתח. אבל כשומר קישואין [לא], דהא כיון שאין לו כי אם רגל אחת אינו יכול לילך סביב השדה ולשומרו. סימא עינו נותן לו דמי עינו שבת, כאילו מטחינו בריחים ביד אחת שיש לו, חרשו לזה שסימא, נותן לו [דמי כולו]. אבל חרשו לחודיה בהא אינו נותן לו דמי כולו, ובר נדר וערכין הוא דהא שוה מידי. ולא [נהירא], דהא לפי פירוש זה יש לו יותר כי קיטע ידו ושיבר רגלו וסימא עינו (יותר) מהיכא דקיטע ידו ושיבר רגלו לבד, דהא יותר הוי [ליה כשהוא] מטחינו בריחים משמירת הפתח. הר"י.
<h2>דף פו.</h2>
אפילו תימא רבי יהודה [וכו'] למיתבה להו אבל למישם שיימינן בהו. [ותימה] כיון דאינו בר בושת כי נתכווין [לבייש] (בבני חורין) [עבד] ובייש (עבד) [בני חורין] אמאי משלמי (עבד), והא כולי עלמא מודו נתכוין להרוג את הבהמה והרג את האדם דפטור, והיינו כמו כן ממש. וי"ל דאילו אמרינן דפטור גבי קטלא היינו משום דכתיב ביה קרא בבלי דעת [פרט] למתכוין [וכו'], אבל בממון דהיינו בושת חייב. דהא לא גמרינן ממונא מקטלא, דאילו גבי קטלא טעמא [משום דכתיב] והצילו העדה אבל ממונא לא. והכי נמי משמע לעיל מה קטלא עד דמכוין ליה דכתיב וארב לו אף בושת עד דמכוין ליה דכתיב ושילחה ידה וגו', וטעמא משום דכתיב גבי בושת קרא, אבל אי לאו קרא דכתיב גבי בושת לא הוה ילפינן מקטלא, ומשום טעמא דפרישית.
<h2>דף פו:</h2>
ערום בר בושת הוא. ולא מצי לשנויי כגון (דאתא זיקא כרכינהו למאניה) דתקע לו או סטרו או ביישו בהכאה, דהא קתני אינו דומה ביישו ערום לביישו לבוש דמשמע דביישו במלבוש. ותדע דהא לא פריך ליה על מתניתין, משום דמצי למימר כגון שפירשתי שביישו בהכאה או סטרו.
אף כאן סומין לא. וא"ת ואימא מה עדים זוממין פסולין לא אף בושת פסולין לא, ואימא אימעיט גזלנים ועבדים, ואמאי איצטריך לרבי יהודה לקמן קרא למעוטי עבדים. וי"ל דלא גמר מגזירה שוה אלא מלשון דעיניך, דעיניך משמע מי שיש לו עינים, למעוטי סומא.
אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות. וא"ת ולא ליכתוב רחמנא כלל הני תרי מיעוטי וממילא הוה מרבינא סומא דמהיכא הוה ממעיטנא, וכן נמי קשי בכל דוכתא [יומא מ"ג ע"א] דקתני אין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות, חוץ מההיא דפ"ד דמגילה [כ"ג ע"ב] דעשרה כהנים כתובים בפרשה דמרבינן תשעה ישראלים, דהתם לא סגי ליה דלא ליכתוב עשרה כהנים לרבות תשעה ישראלים.
<h2>דף פז.</h2>
וכן היה רבי יהודה פוטרו מכל דינין שבתורה. ונראה לפרש דהשתא לא איצטריך גזירה שוה דעיניך עיניך למעוטי סומא, דהשתא כשידע שפטור מגלות ומדינין חזר בו מגזירה שוה דעיניך עיניך.
חומר באדם מבשור וכו'. ה"ה דהוה מצי למימר זה חומר באדם ההוא שסימא עין עבדו חייב ושורו שסימא עין עבדו פטור. אבל בקנסא לא קא מיירי. מאי טעמא דהא אפחתה מכספה. פירוש דהא אפחתא מכספא לענין קידושין. אבל לענין.0...
<h2>דף צ:</h2>
איבעיא להו מנה צורי תנן או מנה מדינה תנן. וא"ת ותיפשוט ליה מדרב יהודה דאמר [ל"ו ע"א] כל כסף האמור בתורה כסף צורי ושל דבריהם כסף מדינה. ואיכא למימר דרב יהודה לא איירי אלא בסלעים דהיינו כסף האמור בתורה, דלא מצינו כסף האמור בתורה אלא סלעים לפדיון הבן ובקרא קרי להו סלעים, אלמא דשקל וסלע חדא מילתא. וכן נמי משמע בברייתא חמש סלעים לפדיון הבן ושלשים של עבד וחמשים של אונס ומפתה כולן בשקל הקודש ובמנה צורי, ולא חשיב [שאר] כסף דתיהוי במנה צורי כי אם שקלים. ועוד משמע התם בתר ההיא ברייתא דאמר מאי קמ"ל תנינא חמש סלעים של בן ומשני של דבריהם כסף מדינה איצטריך ליה, ואי איתא דאיכא כסף בתורה שאינו סלע לישני ליה שאר כסף איצטריך ליה. אלא ש"מ כדפרישית. ומכאן מוכיח ר"ת דמאתים זוז של בתולה הן של צוריים ולא של מדינה, דהא מדרב יהודה דאמר דכסף של דבריהם [מדינה]. והיינו כסף של דבריהם לא מוכחינן כלום דשל מדינה הם, דהא רב יהודה לא איירי אלא בסלעים אבל בזוזים לא איירי. ומביא ראייה הר"י לדברי ר"ת מהא דאמרינן בכתובות [ק"י ע"ב] נשא אשה בארץ ישראל וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל, פירוש מעות שאינן חריפין כל כך. ורשב"ג סבר נותן לה ממעות קפוטקיא, ומפרש בגמרא קא סבר רשב"ג כתובה דאורייתא ומר סבר כתובה דרבנן וכו'. עד כאן לא פליגי תרוייהו אלא בהא דמר סבר נותנין [לה ממעות] ארץ ישראל שאינן חריפין ומר סבר דנותנין לה מעות קפוטקיא שהן חריפין, אבל בהא לא פליגי דכולי עלמא מודו כסף צורי. דהא רשב"ג דאמר כתובה דאורייתא ומפיק ליה מקרא דכסף יתן כמוהר הבתולות שיהא מוהר הבתולות כזה ומה להלן שקלים אף כאן שקלים סבר דמנה צורי, דהא היינו כסף האמור בתורה. אלא ש"מ דבהא לא פליגי בהכי דכולי עלמא כתובה מנה צורי.
[כגון שראוהו בלילה]. משום הכי צריך לאוקומי בשראוהו [בלילה דאי ראוהו ביום] עד יכול להיות דיין [מטעמא] שלא תהא שמיעה גדולה מראייה, אבל בלילה [לא שייך האי] טעמא דהא אינו ראוי להשמיע [בלילה] לבית דין. ובר"ה פ' ראוהו ב"ד [כ"ו ע"א] דפריך סנהדרין [שראו א'] שהרג את הנפש וכו'. הכי קפריך ועד שיכול להעיד אבל אינו צריך להעיד [אינו נעשה דיין, והתם] תני ויושיבו מחביריהם אצל יחיד אלמא דיחיד שיכול להיות עד נעשה דיין. והא דאמרינן [בכתובות] פ"ב [כ"א ע"ב] הנח עדות החודש דאורייתא וקיום שטרות דרבנן, דמשמע דמדאורייתא [אין עד נעשה דיין], היינו בעד שהעיד כבר, דבדאורייתא אינו נעשה דיין, אבל בדרבנן אפילו אותו עד נעשה דיין. ותימה לרבי מהא דאמרינן בר"ה [שם] ע"כ לא קאמר ר"ע אלא בדיני נפשות [דכתיב] והצילו העדה וכו', ובמכות פרק אלו הן הגולין [י"ב ע"א] קאמר ור"ע האי עד עמדו מאי עביד ליה [ומשני איצטריך לכדתניא] סנהדרין שראו שהרג את הנפש מניין שאין ממיתין אותו מיד ת"ל עד עמדו, שצריך שיעיד בפניהם, אלמא דמהכא מפקינן ליה. וי"ל דוודאי מוהצילו העדה אינה עיקר דרשה אבל [עד עמדו] עיקר דרשא היא, אבל איצטריך והצילו העדה למיתב טעמא דלא ילפינן דיני ממונות מדיני נפשות, דדיני נפשות דין הוא דאין עד נעשה דיין משום והצילו העדה, אבל דיני [ממונות] אמרינן. מפי רבי.
<h2>דף צא.</h2>
סוף סוף מהיכא משתלם מרידיא. מפ' רש"י איכא למישמע [דשור הנסקל] מותר לחרוש לאחר שנגמר דינו, דמפרש טעמא דדוקא דנין דיני נפשות [ואחר כך] דיני ממונות, אבל דיני נפשות ואחר כך דיני ממונות לא דיינינן, דאם כן מענינין, ושרינן ליה לרידיא אחר שנגמר דינו.
<h2>דף צא:</h2>
אע"פ שאינו רשאי פטור ואחרים [שחבלו] בו חייבים. תימה מאי שייך למימר פטור גבי דידיה, למי הוה סד"א דמיחייב. וכי תימא דפטור ממלקות קאמר כי עובר בבל תשחית, הא ליכא למימר, דקתני סיפא הקוצץ נטיעותיו אע"פ שאינו רשאי פטור, והתם ליכא למימר פטור ממלקות, דהא איכא בקוצץ נטיעותיו משום בל תשחית. גימגום. מאן תנא דשמעת ליה דאין אדם רשאי לחבל בעצמו. [תימה לר'] ולימא דרבי עקיבא היא [דהא אמר] במתניתין [צ' ע"ב] אין אדם רשאי לחבל. וי"ל דלית ליה האי תירוצא. [אלא שציער עצמו מן היין. ותימה דבפרק קמא דנזיר פריך נזירות] מילתא דעבירה ואמרינן ליה נאה ומשני אפילו ר"א הקפר לא מיבעיא לרבנן דלאו [חוטא הוא אלא אפילו לרבי] אלעזר (בן) הקפר [דאמר נזיר חוטא] הני מילי גבי נזיר טמא דבעיא [מיסתר] דכתיב והימים הראשונים יפלו, [אבל נזיר טהור לא חוטא קרי ליה. נזיר טהור דלא הוי חוטא היינו דלא הוי חוטא] גמור, שהמצוה גדולה מן העבירה [שהנזירות] מצוה היא כדאמרינן [ברכות ס"ג ע"ב] הרואה סוטה בקילקולה יזיר עצמו מן היין, ומכל מקום קצת יש חטא. דומיא דהמתענה על [החלום] בשבת שקורעין לו גזר דינו ונפרעין ממנו תענית שבת, מאי תקנתיה ליתיב בתעניתא למחר [וי"ל] המצוה היא גדולה אלא קצת חטא יש בדבר. וה"ק התם דאפילו לרבי אלעזר דאמר נזיר [חוטא הוא] גבי נזיר טמא, מכל מקום כתיב חטא, והילכך נזיר טמא דכתב קרא ביה חטא [לא מיקרי] נאה, אבל טהור כיון דלא כתיב גביה חטא אע"ג דאיכא חטא מיקרי שפיר נאה.
[נטיעותי קצצת]... וכו'. נראה לרבי דאיירי כגון דאיכא עדים שמעידים שקצצם, אבל ליכא עדים נאמן, [דהואיל ומצי] למימר לא קצצתי מעולם, כי אמר נמי קצצתי ואתה אמרת לי לקוצצו נאמן. [כל כמיניה וכו']. וא"ת והאמרינן בחזקת הבתים [ב"ב ל"ו ע"א] אמר רב יהודה האי מאן דנקיט מגלא ותובליא [ואמר איזיל] ואגזריה לדיקלא דפלניא דזבינתה מיניה מהימן, דלא חציף איניש למיגזר דיקלא דלאו דיליה. וי"ל דהתם מיירי בלקיטת פירות, דהא ודאי שכיח דאדם מוכר פירות אילן ובהא לא [חציף אבל] אילן עצמו אינו נאמן לקוץ.
<h2>דף צב.</h2>
גופני קני דיקלי. הכא משמע דגפנים חשיבי [מדיקלי]. והכי נמי משמע בבא בתרא [פ"ב ע"א] גבי דקל אין לא גזע אלמא דא... דאינו מקיים. ותימה דאמרינן בכתובות [ע"ט ע"א] דיקלי וגופני דיקלי, פירוש שאם יש לו לקנות מנכסי אשתו יקנה קודם דקלים מגפנים אלמא דחשיבי טפי. וי"ל דגפנים חשיבי [אבל טורח] גדול יש בגפנים יותר מן הדקלים, ואם יקנה בה גפנים ואינו [רוצה] לטרוח בה ויבשה ה[גפן] ויפסיד אף הקרן, אבל דקלים ירויח בלא טורח.
<h2>דף צג:</h2>
[לא הספיק ליתנו וכו']... כמו בפיאה קנאו בשינוי [אע"ג דכבר נתחייב] דהא רבי שמעון ד... בטואו וארגו אינו מצטרף... לא פליג בהא אלא בצירוף, וכולי עלמא מודו דאילו (נותן) [גוזז כולן ביחד ואח"כ צבעו לא] קנאו כדי להפטר. וי"ל דהוא הדין אם נתחייב נמי כבר דקנאו בשינוי [מעשה] שצבעו, [אבל] הנשאר שלא צבעו חייב ליתן לפי מה שעולה למה שנשאר לכל [הגיזה] או ...מן הנשאר, הואיל והיה הכל מחויב. אבל רבותא אשמועינן האי [תנא]... דאמר שינוי קונה אין מצטרף ופטור מן הכל ליתנו משלם דליכא [ביה] שיעור.
דתניא גזזו וטוואו או ארגו אינו מצטרף. וא"ת כיון (דבארגו) [דבטוואו] יש שינוי היכי... ולמה לי למיתני ארגו ואומר רבי ארגו דעשאו נמטי דהשתא לא טוואו. [ואביי] דמשני לעיל תנא דידן קתני שינוי דרבנן, אמאי לא מוקי ליה כרב אשי בגדים דעשאו נמטי, דהא איהו משני הכא ההיא דלא הספיק לתנו כרב [אשי] דאין מצטרף אם ארגו, דהיינו נמטי. ועוד קשיא אמאי לא משני [הא רבי שמעון] הא רבנן. וי"ל דהא לא רצה לשנויי הכי משום דקשיא ליה אחריני כגון גזל [עצים ועשאן] כלים, דהא לא ניחא לאוקומי ועשאן כלים בוכאני דהיינו שיפן, דעשאן כלים [משמע] כלים ממש ולא בוכאני. ויש מפרשים ועשאן כלים ארגן, וכגון שטוואו אחר שלא בידיעתו שלא קנאו הגזלן בשינוי, דהא לא היה דעתו לקנות בשינוי אחרים, והשתא כי [ארגו] סתם קנאו בשינוי, ואינו נראה, דעל כרחין ארגו היינו נמטי, דאי ארגו ממש אם [כן הוי] שינוי החוזר לברייתו. כדאמרינן לעיל טווי ועשאו בגדים זהו שינוי החוזר [לברייתו. וה"נ אמרי]נן לקמן דבצבע החוזר לברייתו שיכול להעבירו על ידי צפון מצטרף [בשנוי] החוזר לברייתו, דא"ר שמעון דמצטרף, והכא בארגו דחוזר לברייתו [הוא ואמאי לא מצטרף]. אביגדור ב"ר פרץ. ועוד אומר רבי דלא בעינן דעת לקנות בשינוי, [דהאמרינן גזל פרה] ונתעברה אצלו וילדה קנאה בשינוי אע"פ [שנעשה מאליו].
אמר אביי רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי וכו'. וא"ת והא רבי שמעון [בן יהודה] לא אמר אלא משום דיכול להעבירו על ידי צפון, אבל בארגו וטוואו מודה דשינוי [קונה וב"ש ס"ל] דשינוי אינו קונה (אלא) אפילו בשינוי שאינו חוזר לברייתו כגון חיטי [ועשאן סולת], אם כן לא אמרו דבר אחד. וי"ל דהוא הדין כולהו סבירא להו דשינוי אינו קונה [אלא משום דת"ק] אמר דשינוי (אינו) קונה אמר אידך דשינוי אינו קונה. וכמו שפירשתי.
<h2>דף צד.</h2>
[הם ולא ולדותיהם...] אתנן. ואע"ג דבריש פרק בתרא [דזבחים (קי"ב ע"א) אתנן ומחיר כלאים ויוצא דופן] דתני... אין [חייב] משום שחוטי חוץ, ומפרש [שם קי"ד ע"א] בוולדות קדשים וקסבר ולדי קדשים בהוייתן הן קדושים. איכא למימר דהתם איירי כגון דאידכר הולד... והכא איירי כגון שנתן הבהמה דאמר פרה זו באתננך ולא אידכר הוולד דודאי.0...
עד כאן לא קאמרי בית שמאי אלא לגבוה משום [דאימאיס]. אוקימנא לעיל [ס"ה ע"ב] ברייתא דגנב טלה ונעשה איל כבית שמאי דאמרי אינו [קונה בשנוי והכא] אמרי' לבית שמאי אלא דוקא לגבוה משום דמאיס. וי"ל דסבר האי ... וסבר רב ששת כאביי דאמר דכולהו סברי כבית שמאי כמותו.
[לא קאמר] ר' אליעזר בן יעקב [התם אלא] לענין ברכה משום דהוי לה מצוה הבאה בעבירה. ולפי מה שפירשתי [לעיל כי] בשינוי טוב לא שייך ביה מצוה הבאה בעבירה, קשה הכא דשייך [מצוה הבאה] בעבירה אע"ג דקנייה בשינוי. וי"ל דהאי סוגיא דלעיל לא אזלא כרבא ד[סבירא] ליה דשייך ביה מצוה הבאה בעבירה אע"ג דקנאו בשינוי.
אמר רבא ממאי וכו' ור' ישמעאל משום דכתיב תעזוב יתירא. תימה [דמשמע איפכא] בתמורה [ו' ע"א] דאמר אביי התם כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אם עביד [מהני עד והרי] פאה עד תיובתא דאביי אמר ליה אביי שאני התם דכתיב עזב תעזב [ורבא איצטריך תעזוב לכדתניא] המפקיר כרמו וכו' אלמא דמשמע התם איפכא.0...
<h2>דף צד:</h2>
בימי רבי. [ולא אמר רבי דא"צ להחזיר] אלא לעושה תשובה שאין דעתו יותר לגזול [אבל בגזלן העומד ברשעו] מוציאין אותו בית דין על כרחם. דאם כן מאי הא [דאקשינן], לישני ליה דאיירי כגון דלא עבדו תשובה. מיהו יש לומר... תשובה. מיהו קשי מהא דפריך ליה מהגזלנים ומלווי בריבית... לישני כגון דלא עבדו תשובה. והכי נמי ההיא דהגנבים והרועים מחזירים, דאיירי כגון שלא עשו תשובה. ואומר הר"י דהא דאין מקבלין היינו בגזלנין (דשבחי גזלן) [שרוב עסקיו לגזול], דאם מקבלים מהם אם כן מונעם מלעשות תשובה, לפי שאם ימכור כל אשר לו לא יוכל [לשלם הכל]. אבל באדם שאין רוב עסקיו לגזול מקבלין מהן ומוציאין ממנו בבית דין בעל כרחו. וכההוא מעשה דאמרה לו אשתו אם תעשה תשובה אפילו אבנט אינו שלך, [כי] אין לו בכל מה שיש לו [כדי] לשלם.
אי עבד תשובה איבעי ליה לאהדורי. וא"ת [דילמא הוה בעי] למיהדר ולא קבלו, דהא אין מקבלין מהן. וי"ל דאי איתא דעבד תשובה היה לו למוכרן ומדלא הוציאו מתחת ידו מכלל דלא עבד תשובה. ומשני דהיה דעתו להוציא מ[תחת ידיו] ולא הספיק להחזירו, כלומר להוציאו מתחת ידיו.
